אנשים טובים באמצע הדרך, או....דוגמה אישית

בשבוע שעבר, ישבתי בחדרי, כשנקישות בדלת הפרו את שלוותי. "מי בא לבקרני?" תהיתי ביני וביני, בעודי פוסעת אל עבר דלת הכניסה. הצצה בעינית הפתיעה אותי: אמא ושלושה ילדים עמדו מצידה השני של הדלת. אף לא אחד מהם היה מוכר לי. "כן......שלום..." פתחתי את הדלת לרווחה. "תיכף תגידי לי תודה גדולה" אמרה האם. "תודה? על מה תודה?" "היינו למטה, בחניה, ומצאנו את הארנק שלך...חיטטתי לחפש תעודת זהות ומצאתי בה את כתובתך". "תודה" עניתי בשמחה, בדיוק כפי ששערה האמא שאומר. "אממממ....בואו, שבו, פניתי אל שלושת הילדים, חכו רגע, יש משהו לתת לכם....." הם התיישבו, ממש לפי הגובה. הבת הגדולה, ליהיא, בכיתה ג' הבן האמצעי עילאי, בכיתה א' והקטן, שאינני זוכרת את שמו, בגן. ניגשתי לחדרי ושלפתי מהמדף את הספר שלי "המסע לארץ האפשרויות", חזרתי לפינת האוכל וספרתי להם על הספר. ספרתי להם, שחלק מהספר הזה, מדבר על טוב. על לתת טוב ולקבל טוב. ובעודי מכוונת, כמובן, למעשה הפרטי, הקטן, שעשתה אמא שלהם, יכולתי לראות איך החזה של עילאי מתנפח וברק נמלא בעיניה של ליהיא. נתתי להם את הספר במתנה עם חתימה אישית ממני. לפני יותר מעשרים שנה, כששקדתי על לימודי ההוראה היה שיעור, שזכור לי יותר מאחרים. בשיעור הזה הסבירה לנו המורה, שהדרך הטובה ביותר ללמד אחרים-היא דרך הדוגמה האישית. האמא המדהימה הזו לא דברה ולא הסבירה איך להיות טובה. היא לא הטיפה על חשיבות ערך הנתינה ולא הטיחה, עד כמה החברה בארץ הולכת מדחי אל דחי. האמא המדהימה הזו, התכופפה. הרימה את הארנק. פתחה אותו. הוציאה את תעודת הזהות. לא התייחסה לשטרות שהיו מונחים זה לצד זה. עלתה 9 קומות במעלית ולימדה את ילדיה הגאים, שיעור מופלא באזרחות טובה. כבר שבוע אני הולכת עם הסיפור הזה. עכשיו, בנסיעה המפרכת, מחיפה למודיעין, התפניתי סופסוף, לחלוק אותו עמכם.