התיישבנו במעגל. 7 ילדים ואני. תחושת
הציפיה עמדה באוויר. אי אפשר היה להתעלם ממנה. האווירה הזו ריגשה אותי. נוצרת פה
אינטימיות ובטחון. הילדים יכולים להרגיש בחושיהם המחודדים שכאן הם יכולים להיות
הם. פה, יש קבלה והכלה. פה יש מקום בו ניתן לשתף ולהתחבר.
התחלנו בהקראת קטע מתוך "המסע לארץ
האפשרויות":"למרות שנפגשו רק לפני כמה דקות, גם הוא הרגיש את עליזה וידע מה עובר בליבה.
זאת הייתה הרגשה מיוחדת מאד.
הוא לא יכול היה להסביר זאת במילים
אבל הוא חש את השמחה שחשה עליזה
לצאת יחד איתו למסע לארץ האפשרויות.
ההתרגשות של שניהם הייתה רבה ושחר התעייף.
אט אט עטפה אותו השינה ומבלי משים שקע לתוך תרדמה נעימה."
לאחר מכן, התנגנה לה מוסיקה שקטה ומרגיעה ויצאנו למסע של דמיון מודרך לכיוון ארץ האפשרויות.
כל אחד מהילדים הניח את ראשו על השולחן כשברקע המנגינה
ולאחר שהתחבר לנשימה, לתחושה הפיסית,
החל לדמיין בעיני רוחו את הדרך לכיוון השער של ארץ האפשרויות
באמצעות שאלות מנחות.
בסוף המסע לכיוון השער, פקחו הילדים את עיניהם וציירו משהו שעלה בתוכם בדרך.
תחושה, אדם שפגשו, צבע או נוף, באו לידי ביטוי בצבע וצורה.
השיחה שאחרי הילדים בטאו אושר, רוגע ושלוה, ושתפו את החברים בציוריהם.
