30 במאי 2012

שדוני הפחד או הקולות המחזקים

"מַה שֶׁמַּרְחִיק אוֹתְךָ וְאֶת כֻּלָּנוּ מִלְּהִכָּנֵס בַּשַּׁעַר שֶׁל אֶרֶץ הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ, הֵם הַסְּפֵקוֹת, הַפְּחָדִים", הִיא אָמְרָה. "שֵׁדוֹנֵי הַפַּחַד הַקְּטַנִּים שֶׁלּוֹחֲשִׁים לָנוּ: "לֹא. לֹא. לֹא. אַתָּה לֹא יָכוֹל. אַתָּה לֹא תַּצְלִיחַ. זֶה לֹא אֲמִתִּי. לְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ לְשָׁם". "כֵּן, נָכוֹן. אֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹתָם!", אָמַר שַׁחַר. "שָׁמַעְתִּי כָּל מִינֵי קוֹלוֹת בְּתוֹכִי, חֵלֶק אָמְרוּ: אַתָּה יָכוֹל! אַתָּה מְסֻגָּל! אַתָּה תַּצְלִיחַ! אַתָּה חָזָק! וְחֵלֶק אָמְרוּ: אֵין סִכּוּי! זֶה הַכֹּל בַּדִּמְיוֹן. אֵין בִּכְלָל דָּבָר כָּזֶה. אַתָּה פַּחְדָן! אַתָּה חַלָּשׁ! לֹא תַּצְלִיחַ לְהַגִּיעַ". עַלִּיזָה חִיְּכָה וְאָמְרָה: "אַתָּה רוֹאֶה? אַתָּה יוֹדֵעַ הַכֹּל לְבַד. אֲנִי לֹא צְרִיכָה בִּכְלָל לְהַסְבִּיר לְךָ כְּלוּם. זֶה כָּל כָּךְ פָּשׁוּט - אִם הַקּוֹלוֹת הַלֹּא נֶחְמָדִים מְנַצְּחִים, אֶרֶץ הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת תִּתְרַחֵק מִמְּךָ וְלֹא תַּגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר. אִם הַקּוֹלוֹת הַטּוֹבִים, הַמְּחַזְּקִים, גּוֹבְרִים, אַתָּה בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה וְתַגִּיעַ לְאֶרֶץ הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלְּךָ. כָּכָה זֶה לֹא רַק אֶצְלְךָ, אֶלָּא אֵצֶל כָּל יֶלֶד וְאֵצֶל כָּל אָדָם בָּעוֹלָם".

כמה פעמים בחיינו נתקלנו במצבים בהם קולות פנימיים וחיצוניים עכבו אותנו מלהגיע למימוש היכולות שלנו? כמה, אנחנו מאפשרים לקולות המחזקים אותנו, מבפנים ומבחוץ, לתת לנו יד ולהוביל אותנו בבטחה למימוש הייעוד שלנו??? בפעילות שהתקיימה בקבוצה, שוחחנו על כך. השיחה והפעילות התמקדו בעיקר בכוחות ובקולות המחזקים. מצ"ב תמונות מהפעילות. תהנו!!!




25 במאי 2012

חג שמח לכולנו

מחר ערב חג השבועות. לחג השבועות ארבעה שמות: חג הקציר/חג הביכורים, חג השבועות וחג מתן תורה. היום, אביא מעט מן הפרשנות שלי לשמות החג: חג הקציר/חג הביכורים : שם זה, מייצג את התקופה בה חל החג, תקופת קציר השיבולים. מהשיבולים עושים את הקמח וממנו את הלחם, המאכל הבסיסי ביותר של האדם. על מנת לקצור את ביכורי השדה, על מנת להגיע לרגע הזה, של עמידה מול שדה שיבולים גדוש, יש לעמול קשה. יש לעבד את האדמה, לחרוש, לזרוע, יש להשקות ולהתפלל לגשם, יש להעניק לשדה אהבה ולהאמין. כך גם בחיים. על מנת לקצור הצלחות והשגים, עלינו לעבור דרך של עשיה והשקעה. בהרצאה ששמעתי מרובין שארמה, שכתב את "הנזיר שמכר את הפרארי" הוא אמר משפט שתפס אותי מאד: "לקח לי 20 שנים, של עבודה קשה, להפוך להצלחה של בין לילה". חג השבועות: מקור השם בציווי לספור 7 שבועות מחג הפסח לחג זה. יום אחד יום, בעודנו אוספים את העומרים עלינו לספור ולהמתין בסבלנות. גם בחיים, יש לנו לעיתים קרובות יעדים, אליהם אנו שואפים להגיע. כאשר אנו תוחמים יעדים אלה בלוחות זמנים ברורים, כאשר אנו יודעים בכל רגע ורגע לאן אנו חותרים ויודעים, שבסופו של דבר, יציאת מצרים האישית שלנו תוביל אותנו מעבדות, שהיא הדבר הגשמי ביותר אל עבר קבלת התורה-שהיא הדבר הרוחני ביותר, המסע הזה נהיה אפשרי. המסע הזה מקבל משמעות. חג מתן תורה: במעמד הר סיני קבל עם ישראל את לוחות הברית. לוחות אבן ועליהם עשרת החוקים לקיומנו כעם. לכל אדם יש את התורה שלו. התורה האישית או התורה ששייכת לקבוצה. מהי אותה תורה? עולם הערכים האישי שלי. עולם החוקים לאורם אני בוחר לחיות. הערכים שלנו מניעים את העשיה שלנו בעולם. הם נותנים משמעות עמוקה לבחירות שלנו, מאפשרים לנו לממש את עצמנו. מאחלת לכולנו חג שמח, מלא באור, שלוה ואהבה.

22 במאי 2012

אנשים טובים באמצע הדרך, או....דוגמה אישית

בשבוע שעבר, ישבתי בחדרי, כשנקישות בדלת הפרו את שלוותי. "מי בא לבקרני?" תהיתי ביני וביני, בעודי פוסעת אל עבר דלת הכניסה. הצצה בעינית הפתיעה אותי: אמא ושלושה ילדים עמדו מצידה השני של הדלת. אף לא אחד מהם היה מוכר לי. "כן......שלום..." פתחתי את הדלת לרווחה. "תיכף תגידי לי תודה גדולה" אמרה האם. "תודה? על מה תודה?" "היינו למטה, בחניה, ומצאנו את הארנק שלך...חיטטתי לחפש תעודת זהות ומצאתי בה את כתובתך". "תודה" עניתי בשמחה, בדיוק כפי ששערה האמא שאומר. "אממממ....בואו, שבו, פניתי אל שלושת הילדים, חכו רגע, יש משהו לתת לכם....." הם התיישבו, ממש לפי הגובה. הבת הגדולה, ליהיא, בכיתה ג' הבן האמצעי עילאי, בכיתה א' והקטן, שאינני זוכרת את שמו, בגן. ניגשתי לחדרי ושלפתי מהמדף את הספר שלי "המסע לארץ האפשרויות", חזרתי לפינת האוכל וספרתי להם על הספר. ספרתי להם, שחלק מהספר הזה, מדבר על טוב. על לתת טוב ולקבל טוב. ובעודי מכוונת, כמובן, למעשה הפרטי, הקטן, שעשתה אמא שלהם, יכולתי לראות איך החזה של עילאי מתנפח וברק נמלא בעיניה של ליהיא. נתתי להם את הספר במתנה עם חתימה אישית ממני. לפני יותר מעשרים שנה, כששקדתי על לימודי ההוראה היה שיעור, שזכור לי יותר מאחרים. בשיעור הזה הסבירה לנו המורה, שהדרך הטובה ביותר ללמד אחרים-היא דרך הדוגמה האישית. האמא המדהימה הזו לא דברה ולא הסבירה איך להיות טובה. היא לא הטיפה על חשיבות ערך הנתינה ולא הטיחה, עד כמה החברה בארץ הולכת מדחי אל דחי. האמא המדהימה הזו, התכופפה. הרימה את הארנק. פתחה אותו. הוציאה את תעודת הזהות. לא התייחסה לשטרות שהיו מונחים זה לצד זה. עלתה 9 קומות במעלית ולימדה את ילדיה הגאים, שיעור מופלא באזרחות טובה. כבר שבוע אני הולכת עם הסיפור הזה. עכשיו, בנסיעה המפרכת, מחיפה למודיעין, התפניתי סופסוף, לחלוק אותו עמכם.

11 במאי 2012

מתקרבים לשער של ארץ האפשרויות

 
התיישבנו במעגל. 7 ילדים ואני. תחושת הציפיה עמדה באוויר. אי אפשר היה להתעלם ממנה. האווירה הזו ריגשה אותי. נוצרת פה אינטימיות ובטחון. הילדים יכולים להרגיש בחושיהם המחודדים שכאן הם יכולים להיות הם. פה, יש קבלה והכלה. פה יש מקום בו ניתן לשתף ולהתחבר.
התחלנו בהקראת קטע מתוך "המסע לארץ האפשרויות":
"למרות שנפגשו רק לפני כמה דקות, גם הוא הרגיש את עליזה וידע מה עובר בליבה.
זאת הייתה הרגשה מיוחדת מאד.
הוא לא יכול היה להסביר זאת במילים
אבל הוא חש את השמחה שחשה עליזה
לצאת יחד איתו למסע לארץ האפשרויות.
ההתרגשות של שניהם הייתה רבה ושחר התעייף.
אט אט עטפה אותו השינה ומבלי משים שקע לתוך תרדמה נעימה."
לאחר מכן, התנגנה לה מוסיקה שקטה ומרגיעה ויצאנו למסע של דמיון מודרך לכיוון ארץ האפשרויות.
כל אחד מהילדים הניח את ראשו על השולחן כשברקע המנגינה
ולאחר שהתחבר לנשימה, לתחושה הפיסית,
החל לדמיין בעיני רוחו את הדרך לכיוון השער של ארץ האפשרויות
באמצעות שאלות מנחות.
בסוף המסע לכיוון השער, פקחו הילדים את עיניהם וציירו משהו שעלה בתוכם בדרך.
תחושה, אדם שפגשו, צבע או נוף, באו לידי ביטוי בצבע וצורה.
השיחה שאחרי הילדים בטאו אושר, רוגע ושלוה, ושתפו את החברים בציוריהם.



 

5 במאי 2012

עבודה במעגל עם ילדים

שבת שלום לכם,
שוב, נפגשתי עם התלמידים שלי, הפעם לפעילות של דינמיקה קבוציתית במעגל.
שוחחנו, שחקנו, הילדים התנסו בפעילויות שונות ומגוונות, לאחר כל פעילות עשינו את החיבורים לחיים.
הילדים העלו תובנות משמעותיות שהחלטתי לחלוק עמכם ללמידה משותפת, שהרי אין כמו העדות האותנטית של הילדים בזמן אמת.
הילדים ציינו כי עצם הישיבה במעגל, מקנה תחושה של מוגנות ובטחון. אפילו העובדה שהישיבה, מבחינה פיזית, היא בתוך מיתחם סגור, מאפשרת להיפתח בידיעה שהכל נישאר בתוך המעגל.
היה מי שאמר שבמעגל יש שיוויון. אף אחד לא מוביל. אף אחד לא עומד בראש. כולם שווים לכולם.
ילדה אמרה שבמעגל יש זרימה וזה לא משהו שעומד במקום, כמו החיים.
שעה אחת. תובנות רבות. אושר גדול.